פסק-דין בתיק ע"א 1998/04

• זהו ערעור על החלטת ועדת הערעורים (להלן: " הוועדה") לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: " החוק") (בראשות כבוד השופט מ' לנדמן)  מיום 12.2.04 (תיק ו"ע 2177/03), שבה דחתה הוועדה ערר על החלטת המשיבה לא להכיר בו נכה לפי החוק.

1.         רקע

(א)                המערער, יליד שנת 1937 בעיר גאלץ שברומניה, הגיש למשיבה בקשה להכיר בו נכה על סמך טענה לשני מעשי אלימות נציונל סוציאליסטיים שננקטו נגדו בתקופת השואה בשנת 1944.

(ב)                בהצהרה שהגיש המערער בתמיכה לבקשתו הוא פירט את האירועים שעלו לכלל מעשי אלימות:

(אא)      בעת שהציץ למפקדה גרמנית יצא חייל גרמני וסטר לו.

(בב)       סמוך ליום הנסיגה של הגרמנים, עת שיחק בארגז תחמושת שהיה זרוק בסמוך למפקדה, נתפסה רגלו בתוך ארגז התחמושת, ומשהגיע חייל גרמני שדרש למסור לרשותו את ארגז התחמושת לא יכול היה המערער להיענות לבקשתו. החייל ניסה למשוך בכוח את ארגז התחמושת ומשלא הצליח איים באקדחו על המערער. אחיו של המערער הצליח לחלץ את רגלו ולמסור את ארגז התחמושת לחייל הגרמני.

המערער טוען כי כתוצאה מאירועים אלו  בריאותו הנפשית נפגעה וביקש להכיר בו נכה, אך המשיבה דחתה את בקשתו. על החלטת המשיבה הגיש המערער ערר לוועדה. בדיון שהתקיים בוועדה ביום 11.2.04 חזר המערער על תיאור האירועים.

2.         ההחלטה נושא הערעור

הוועדה דחתה את הערר בנימוק שקיים ספק של ממש לגבי קרות האירועים, בפרט לגבי האירוע השני שנראה לדעתה לא הגיוני שכן " מדוע יאוים בנשק כשארגז הסתבך ברגלו ולשם מה היה נחוץ ארגז התחמושת הריק לחייל" (סעיף 3 להחלטה). לחלופין קבעה הוועדה כי גם אם הייתה מקבלת את גרסתו של המערער בדבר קרות האירועים, עדין לא היה בהם משום אירוע נרדפות שכן האירועים אינם קשורים ליהדותו של המערער.  

3.         הטענות בערעור

(א)                המערער טוען כי אין ספק שהאירועים קרו בגלל יהדותו. בעת קרות שני האירועים נשא המערער טלאי צהוב כך שהחיילים בשני האירועים ידעו כי הוא יהודי, וקרוב לוודאי שזו הסיבה לסטירה באירוע הראשון ולאיום באקדח באירוע השני.

(ב)                לעניין התהייה שהעלתה הוועדה בצורך של החייל בארגז תחמושת ריק, המערער טוען כי האירוע התרחש סמוך לסיום המלחמה, ואפשר לשער כי החייל עשה הכנות לנסיגה ובריחה בטרם הגעתו של הצבא הרוסי אשר כבר היה בפאתי העיר גאלץ, ונזקק אולי לארגז התחמושת לנשיאת חפציו. במצב דברים שבו ילד יהודי עומד בדרכו של חייל גרמני לא יהסס החייל הגרמני לאיים עליו בנשקו ואף להורגו.

(ג)                  המשיבה תומכת בהחלטת הוועדה מנימוקיה.

4.         דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים באנו לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל.

(א)                הוועדה הנכבדה הטילה ספק בגרסתו העובדתית של המערער מבלי שנימקה את הספק, למעט הנימוק של "חוסר הגיון". נימוק זה אינו מקובל עלינו. המדובר בתקופת השואה ואין לחפש בה אחר היגיון, בוודאי לא אחר היגיון של חייל נאצי. השימוש בהיגיון של חברי הוועדה הנכבדים היושבים לדון בערר בימינו אלה אינו יכול להיות תחליף להיגיון ששרר בתקופה אפלה זו ובוודאי שלא להיגיון של הצורר הנאצי. משהטילה הוועדה ספק בדבריו של המערער שחזה את מוראות השואה על בשרו, היה עליה למצער לנמק את הספק ואין די בנימוק שבו השתמשה.

הלכה היא שבתביעות מכוח החוק יש לנהוג בליברליות עם התובעים. כדברי בית המשפט העליון (מפי כב' השופט בייסקי):

" כבר לפני פסק-דין שוורצאפל, נאמר בשורה ארוכה של פסקי-דין, כי יש להתייחס בליברליות לתביעות נכים כתוצאה מרדיפות הנאצים וכי במקרה של ספק יש להנות ממנו את הנכה. . . . המשותף לכל המקרים האלה הוא הספק שנתעורר אם היתה הטעות הגרמנית המכשול האמיתי להגשת התביעה במועדה, או שמא היתה סיבה אחרת. בכל זאת אמרנו, כי יש לנקוט גישה ליברלית ולא לתלות את קולר הספק בצווארו של נכה רדיפות הנאצים". (ע"א 852/75 פרוימוליץ נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים,      פ"ד ל(3) 519, 522-523 (1976) והאסמכתאות המופיעות שם).

אין במסקנת הוועדה בדבר "ספק" כדי לשלול הוכחת האירוע.